עו”ד אפרת דייגי, שבלת ושות’

התחייבות של נושא משרה או בעל מניות בשם תאגיד כלפי מתקשרים בחוזה עם חברה, עשויה במקרים מסוימים להיחשב התחייבות אישית עצמאית המקימה עילת תביעה אישית כלפי נושא המשרה או בעל המניות בנוסף לעילת התביעה בגין הפרת החוזה של התאגיד כלפי הצד השלישי

 פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור בעניינם של האחים קחטן, שניתן בחודש ינואר האחרון[1]מעלה סוגיות בנושא הטלת אחריות אישית על נושאי משרה ובעלי מניות בתאגיד על רקע עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

הש’ דנציגר, בדעת הרוב, התווה את העיקרון לפיו על מנת להטיל אחריות אישית בגין הפרת חוזה לא רק על החברה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בה, יש להוכיח כי מדובר במקרה חריג הנופל בגדר אותם “מקרים נדירים דוגמת תרמית”, או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה “אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים”.

בהתאם לעיקרון האמור, הגיע בית המשפט בדעת רוב למסקנה, אם כי לא בלי התלבטות, כי אין להטיל על האחים קחטן אחריות אישית בגין הפרת התחייבויות החברות שבבעלותם, בהן שימשו גם כנושאי משרה, לרשום על שם המשיבים את הדירות שרכשו בפרויקט בניה בעיר אשדוד.

בשנת 2009 הגישו רוכשי דירות בפרויקט שחתמו על חוזים מול חברות בבעלות האחים קחטן, תביעה לבית המשפט המחוזי בת”א כנגד האחים קחטן והחברות שבבעלותם, במסגרתה טענו כי למרות פניות חוזרות ונשנות לחברות, ולמרות שחלפו שנים רבות ממועד סיום העבודות בפרויקט ואכלוסו, טרם נרשמו בנייני המגורים בפרויקט כבית משותף, ומשכך לא הועברו הזכויות בדירות על שמם. אשר על כן, ,תבעו רוכשי הדירות להורות הן לחברות והן לאחים קחטן באופן אישי לבצע את הרישום ולחייבם בתשלום פיצויים.

בית המשפט המחוזי קבע כי חרף העובדה שלא נעשה דבר לקידום הליכי הרישום, הציגו האחים קחטן מצג כלפי התובעים כאילו הם מקדמים ופועלים להסדיר את הרישום, באופן העולה כדי חוסר תום לב והפרת חובת תום הלב מצד האחים. על כן, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה במלואה וקבע כי יש לחייב את החברות ואת האחים קחטן לרשום את הזכויות בדירות על שם התובעים ופסק להם פיצויים בסך כולל של 140,000 ש”ח.

החברות והאחים קחטן הגישו ערעור לבית המשפט העליון בכל הנוגע לחיובם לרשום את הדירות על שם רוכשי הדירות ולשלם להם פיצוי כספי.

פסק הדין של בית המשפט העליון התרכז בעיקר סביב המחלוקת בשאלה האם מימד אישי במידע שהועבר או במצג שהוצג כלפי מתקשרים בחוזה עם חברה על ידי נושא משרה או בעל מניות בה, עשוי להטיל אחריות אישית על נושא המשרה או בעל המניות גם ללא קיומה של התחייבות אישית כלפי הנושה החוזי.

דעת הרוב, כפי שהובעה בפסק הדין, משקפת את הגישה שהיתה מקובלת עד כה בפסיקה, ולפיה יש לשמור את השימוש בהטלת חיוב חוזי על נושאי משרה בתאגיד בגין הפרת חוזה של התאגיד למקרים חריגים בלבד, בהינתן שהחברה הינה צד להתקשרות ולא בעלי מניותיה או נושאי המשרה בה. בהתאם להלכה כפי שניתנה בפסק הדין מפי הש’ דנציגר, על מנת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת חוזה על ידי החברה, הגם שלא התחייב ליטול על עצמו באופן אישי את התחייבויות החברה בחוזה, נדרש להראות מימד נוסף של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו מאפיינים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.

“אם לא ינקוט בית המשפט במבחן מחמיר שכזה”, פסק הש’ דנציגר, “ויישם על בעל המניות או נושא המשרה שאינו צד ישיר לחוזה את עיקרון תום הלב באותו אופן שבו הוא מיישם אותו על החברה שהינה צד ישיר לחוזה, יהיה הדבר שקול הלכה למעשה להתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וליצירת מעין-חוזה בין התובע לבעל המניות או נושא המשרה, על אף שלא הוכחה התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה”.

בעוד שעמדתו בעניין העקרוני-משפטי היתה נחרצת, במקרה הספציפי שהובא לפניו, קבע הש’ דנציגר כי על אף שמדובר במקרה “אפור” בנסיבותיו, לא מדובר במקרה חריג המצדיק הטלת אחריות אישית על האחים קחטן.

מנגד, סברה הש’ ברק-ארז, בעמדת מיעוט, כי אמנם הטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד אמורה להיות שמורה למקרים חריגים, אולם אין לצמצם מקרים אלה רק למצבים בהם יש “סממנים של הטעיה או מרמה” ואין לשלול את האפשרות של הטלת אחריות אישית גם במקרים נוספים.

הש’ ברק-ארז מתחה ביקורת על פסק דינו של הש’ דנציגר, המהווה, לעמדתה, החמרה נוספת של המבחנים שנקבעו בפסיקה והדגישה, כי יש להיזהר אמנם מ”מדרון חלקלק”, ויחד עם זאת, יש להקפיד על כך שפעילות במסגרת תאגיד לא תהפוך ל”עיר מקלט” להתנהגות קלוקלת. אף על פי כן, באשר למקרה הספציפי שהובא לפניה, התוצאה אליה הגיעה בנסיבות המקרה שיקפה גם כן את הגישה העקרונית של הש’ דנציגר כפי שהובאה בדעת הרוב, שכן לעניות דעתה של ברק-ארז, האחים קחטן פעלו במקרה דנן בחוסר תום לב סובייקטיבי כלפי המשיבים, העולה כדי הטעיה.

להשתדל ודי

לצד המחלוקת המרכזית בשאלה האם נדרש חוסר תום לב סובייקטיבי, העולה כדי הטעיה, לשם הטלת אחריות אישית על נושא משרה או בעל מניות בתאגיד בשל הפרת חוזה על ידי התאגיד, ישנן אמירות מעניינות דווקא במסגרת האוביטר של פסק הדין, בכל הנוגע להפרת התחייבויות של נושא משרה או בעלי מניות בתאגיד לעשיית מרב המאמצים לכך שהתאגיד יקיים את התחייבויותיו והשלכותיה האפשריות של הפרה כאמור על נושא המשרה או בעל המניות.

במסגרת חוות דעתה, הביאה הש’ ברק-ארז דוגמה למצב בו “נושא המשרה יוצר מצג כי הוא מטפל בנושא מסוים, בה בשעה שהוא יודע כי בפועל הוא אינו עושה דבר, ובכך מטעה את המתקשרים עם החברה וגורם לה נזק”. במצב דברים זה, ישנם סממנים של הטעיה, ועל כן,  גם לעניות דעתו של הש’ דנציגר בדעת הרוב, תוטל אחריות אישית על בעל מניות או נושא משרה בתאגיד. ניתן לזהות מצב זה, המערב בתוכו התנהגות שהגיעה לדרגה גבוהה של חוסר תום לב, כמקרה אחד מבין המקרים בהם יכול שתוטל אחריות אישית על נושא משרה או בעל מניות בחברה.

מקרה שני, אותו מציינת הש’ ברק-ארז במסגרת פסק דינה, מבוסס על יצירת מחויבות אישית מצדו של נושא משרה לעשיית מרב המאמצים לכך שהתאגיד יקיים את התחייבויותיו, כאשר מתברר בדיעבד שאותו נושא משרה לא נקט כל השתדלות המכוונת לכך. לדברי הש’ ברק-ארז, מדובר במקרה המובחן מהמסלול של הטלת אחריות בגין “התחייבות אישית” הנזכר במסגרת דעת הרוב, ועניינו התחייבות לעשיית מאמץ והשתדלות בעלת אופי אישי והתנהגות חסרת תום לב מצד נושא המשרה, אשר השילוב ביניהם מצדיק הטלת אחריות אישית עליו, במקרים מתאימים.

על פניו, המקרה שהוצע על ידי הש’ ברק-ארז יכול להצדיק הטלת אחריות אישית על בעל מניות או מנהל בחברה גם על פי עמדתו של הש’ דנציגר, שכן להתחייבות להשתדל להביא לקיום התחייבויותיו החוזיות של התאגיד כלפי הצד השני, נלוו סממנים של הטעיה או מרמה. עם זאת, במסגרת הערותיו בתגובה לחוות דעתה של ברק-ארז בסיום פסק דינו, הש’ דנציגר לא התייחס למצב הנוסף שהעלתה הש’ ברק-ארז ולעמדתה כי לפחות בחלק מהמקרים האמורים יהיה מקום להטיל אחריות אישית על נושא המשרה.

למעשה, מתוך הערותיו של הש’ דנציגר לדברי הש’ ברק-ארז ניתן להצביע על מצב שלישי, ובו בעל מניות או נושא משרה התחייב בתום לב להשתדל או לעשות מאמץ לקיום התחייבות התאגיד כלפי הצד השני, מבלי שנלווה להתחייבות זו סממן של הטעיה או מרמה כאמור לעיל, ובסופו של דבר התברר כי הוא לא השתדל דיו ולא עשה מאמץ ראוי כאמור. יחד עם זאת, במצב כזה, הטעים הש’ דנציגר, כי אין הוא סבור כי ראוי יהיה להטיל על נושא המשרה או בעל המניות אחריות אישית בגין כך. הש’ ברק-ארז, מצידה, לא נדרשה לנקודה זו בחוות דעתה.

“יהיה בסדר”

מדבריהם של שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין ניתן לתהות בדבר גבולות הגזרה לפעולתם של נושאי משרה ובעלי מניות בחברות באופן שיכול להצדיק הגנה מפני הטלת אחריות אישית עליהם, בייחוד במקרים בהם היתה התחייבות מצידם להשתדל או לעשות מאמץ לקיים את התחייבות התאגיד.

כפי שהיטיבה להסביר זאת הש’ ברק-ארז, יצירת קשר אישי בין מנהלי חברה או בעלי מניותיה לבין מתקשרים עם החברה נוטה לחזק את החלטתם של גורמים מסוימים להתקשר עם החברה או לשמר את ההתקשרות עמה, בהתבסס על “מילתו” של בעל המניות או המנהל. “אולם”, לדברי הש’ ברק-ארז, “זהו שטר ששובר בצדו. ביום פקודה, עשוי ממד זה להוביל לחיוב אישי של אותם מנהלים ובעלים”.

אם כך, מהו “הרצוי והמצוי” בכל הנוגע לאופן התנהלותם של נושאי משרה ובעלי מניות בחברות כלפי המתקשרים בחוזה עם החברה?

במסגרת חוות דעתה, מציינת הש’ ברק-ארז אמות מידה שיכולות לסייע בהכרעה בשאלה האם יש להטיל אחריות במקרה מסוים בו ניתנה התחייבות של נושא משרה או בעל מניות להשתדל או לעשות מאמץ להביא לקיום התחייבויות התאגיד כאמור. אולם, כזכור, על פי המקרה המתואר על ידי הש’ ברק-ארז נדרש גם ממד אישי במצג כוזב או התנהגות חסרת תום לב מצד נושא המשרה. השאלה הקשה יותר שעולה מהשיקולים ששרטטה הש’ ברק-ארז היא האם תוטל אחריות אישית על נושא המשרה או בעל המניות אשר התחייב בתום לב להשתדל או לעשות מאמץ לקיום התחייבות התאגיד, בעוד שלמעשה עשה מעט מאוד פעולות או נתן בטוחות רעועות ביותר, גם בלי שפיזר הבטחות שווא או יצר רושם כוזב שינהג אחרת? תשובה לכך לא ניתן למצוא בפסק הדין.

דומה כי על מנת להימנע מהסיכון של הטלת אחריות אישית במקרה של הפרת חוזה על ידי חברה או הצגת מצג כוזב על ידה, בייחוד בחברה “משפחתית” או בחברה קטנה, מוטב כי מנהלים ובעלי מניות יימנעו מלהתבטא או להתחייב בשם החברה באופן שיכול להביא, בנסיבות מסוימות, ביודעין או שלא במתכוון, להטלת מחויבות אישית הפורצת את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה.

במקרה שכבר ניתנה הבטחה או הוצג מצג על ידי בעל מניות או נושא משרה להשתדל או לעשות מאמץ להביא לקיום התחייבויות החברה, רצוי להקפיד על ביצועם במועדם, על הצד הטוב ביותר, באופן שלא יהיה פער כלשהו בין ההבטחה שניתנה או בין המידע שהועבר על ידי בעל המניות או נושא המשרה למתקשר עם החברה, לבין המצב בפועל.

כמו כן, מומלץ לפעול ולהתחייב כלפי לקוחות החברה באופן אישי בכתב בלבד ולתעד כיצד טופלה כל התחייבות או יושמה כל הסכמה שניתנה להם על ידי בעל מניות או נושא משרה בחברה, בזמן אמת ובצורה המדויקת והמפורטת ביותר.

אין חולק שיש לבחון כל מקרה לגופו וכי ישנם מקרים “אפורים”, אשר בהם יהיה קשה לקבוע האם אמירות או הבטחות מסוימות של נושא משרה או בעל מניות תזכינה להגנה מפני הטלת אחריות אישית עליהם, בדומה אולי למקרה האחים קחטן. כך או אחרת, כדאי לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות למעשים, להבטחות ולמצגים של מנהלים או בעלי מניות כלפי נושיה החוזיים של החברה, בייחוד על רקע תרבות “הסמוך” המאפיינת את החברה הישראלית.



[1] ע”א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע”מ נ’ שמואל שמעון ואח’, ניתן ביום 22.1.2015