תומכים באמנות ישראלית

כחלק מאחריות החברתית של שבלת כפירמה, החלטנו לפני שנים רבות אף לתמוך ולקדם אמנות ישראלית. יצירתיות, חדשנות ונקודת מבט ייחודית על העולם – אלו הם הערכים שבהם אנו דוגלים, הבאים לידי ביטוי גם באוסף האמנות המרשים המעטר את קירות משרדינו.

שבלת גאה לתמוך באומנות ישראלית עכשווית המבטאת את מחויבותנו לאחריות חברתית תאגידית. האוסף, הכולל עשרות יצירות אומנות של ציירים וצלמים מובילים, מוצג בכל השטחים הציבוריים, מחדרי הישיבות ועד למסדרונות. כל יצירה נבחרה בקפדנות בשל יופייה ומקוריותה, כחלק משאיפתנו להעניק ללקוחותינו, לצוות העובדים ולמבקרים חוויה תרבותית מעצימה. 

לעיתים אנו מתבקשים להשאיל יצירות מהאוסף למוזיאונים ולגלריות מובילים, בין השאר, יצירות לתערוכה של רפי לביא שייצגה את ישראל בביאנלה ה-53 של ונציה ולתערוכות של אלכס קרמר וטל מצליח במוזיאון תל אביב לאמנות.

אוצרי האוסף: ריצ'ארד מ. רוברטס ועופר שפירא.

מיכל נאמן

יצירותיה עוסקות בערכי האמנות המושגית ובביטוי נושאים פוסט-מודרניים תוך שילוב התייחסויות לפילוסופיה, לספרות ולתרבות המערבית. ביצירותיה משתמשת בצבע שמן ונייר דבק על בד. על נייר הדבק משאירה את תאריך הדבקת כל רצועה והעבודה הופכת למעין "יומן" המתעד את הליך היצירה. על חלק מהעבודות מדבקות ברקוד של חומר לניקוי חלונות כהערה על כך שהציור המופשט אינו "חלון למציאות". במרכז יצירותיה, שימוש מעניין ואינטלקטואלי בטקסטים הנושאים מגוון משמעויות המשאירות לצופה מקום למחשבה.

אסף בן צבי

ביצירותיו, בן צבי עושה שימוש בדימויים פשוטים, העוברים הפשטה צורנית לכדי דימוי סמלי. חלקם קשורים למטענים ביוגרפיים, בעוד אחרים מבוססים לאירועים טריוויאליים. ברבות מעבודותיו טקסטים שמתמזגים בציור המצביעים על ענינו באסתטיקה וביחס שבין האמן לחברה. מדובר בעבודות מתומצתות, שחרף השימוש הגדוש בצבעים עולה מהן תחושת שירה. המילים והמשפטים שמשולבים בציורים זוכים לאיכות פלסטית, עד שניתן לומר כי לבן צבי יש מגע פואטי בצבע והבנה ציורית של מילים.

ציבי גבע

גבע בעיקרו אמן פוליטי ויצירתו עוסקת בניגודיות הטבועה בקיום הישראלי-פלסטיני. יצירותיו ועבודות הסביבתיות מתייחסות לסביבה ספציפית, כמעשה סמלי של מחאה, כגון ציורים על בדי שק תלויים על גדר ההפרדה או חלון סורגים ביישוב פלסטיני. בעבודות אלה גבע עושה שימוש בסמלים הניתנים לזיהוי דו-משמעי כמזרחיים ומערביים. יצירתו אינה נעה על הציר המרכזי של יהודיות-ישראליות, כמו אמנים פוליטיים רבים.

חן שיש

שיש חוקרת את המקום ממנו באה. היא מעלה על הבד נוסטלגיות של עולם וחיים שאינם שלה, אך מצד שני אינה יכולה לעוזבם. מעין כלא מטורף, עמוס ודל בו זמנית, עשיר תרבותית וריק מקיום ממשי. ברבים מציוריה ניתן לראות את המקומות בהם נדדה. אורח חיים זה הוביל אותה ליצור במידיות ובאינטימיות וכך בסגנונה האקספרסיוניסטי, התזזיתי והבלתי מתנצל, מציגה דמויות שפניהן מחוקות, חיות ג'ונגל טורפות ושתיקות המהדהדות בין הלימות צבע מלחמתיות, קונטרסטיות.

גיל מרקו שני

אמן רב-תחומי, יוצר ציורים, רישומים, מיצבים, פסלים, ספרי אמן ועוד. יצירותו של שני נעות בין שני קטבים. בין העבודות הציוריות, הדו-מימדיות, לבין המיצבים התלת מימדים. הציורים מתאפיינים בקו רצוף, חסכני ומאופק המשורטט על פני מרחבי צבע אחיד, שטוח ואטום. לעומתם המיצבים עשירים בפרטים ואוירה, יוצרים סביבה טעונה. לכאורה אלה שני קטבים אך למעשה המיצבים הם במת ההתרחשויות והציורים. יחד הם בונים את "התיאטרון" המהפנט והמאיים, היפה והמכאיב, הסנטימנטאלי והקר של האמן.

מאיה כהן לוי

עבודתה נעה במקביל בין ציור, צילום, פיסול ווידאו. את יצירתה ניתן לחלק למספר תקופות: בתחילת דרכה עסקה בקולאז'ים; לאחר מכן עברה לציור תוך שימוש במוטיבים מיתולוגיים, ארכיטיפיים ומיתולוגיים. בשנות ה-90, בהשפעת אמנות המזרח הרחוק, החלה להתמקד בסדרות של דימויים צמחיים כגון חמניות, קטעים של גזעי עצים וכדומה, המתוארים בטכניקה ובקומפוזיציה המעניקה להם ממד דקורטיבי; והחל משנות ה-2000 עסקה האמנית גם בדימויים אורבניים וארכיטקטוניים ואף יצרה עבודות בנושא זה בטכניקה של צילום מטופל.

דוד ריב

חלק ניכר מציורי, עושים שימוש בדימויים מן המציאות הפוליטית הישראלית. הוא עושה שימוש בתצלומי עיתונות וטלוויזיה, אותם הוא מעבד לציורי אקריליק, תוך שימוש בצבעוניות עזה ובסגנון ציור שטוח. ריב הוא בין היתר אמן פוליטי המרבה להגיב ביצירתו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מימי טבח סברה ושתילא, דרך האינתיפאדה הראשונה ועד ימינו. בציוריו מרבה ריב לשאוב דימויים מתוך צילומים.

מוש קאשי

עבודותיו המוקפדות, מושאי המחקר הציורי שלו הניזונים מהטבע ופרשנותו למושגים מתולדות האמנות והאמנות העכשווית בפרט – כל אלה מאפשרים חוויית צפייה מאתגרת ועמוקה, בצד התפעלות מהאיכויות הציוריות ביצירותיו. ציוריו אינם נוצרים כציורים בודדים אלא כסדרות. כל ציור עומד בזכות עצמו, אבל בסדרה כולה יש משום התפתחות איטית, מחקרית, של הנושא. אופן העבודה הזה מאפשר סוג של התעמקות, ניתוח ודיוק.

רפי לביא

ללביא שפת סימנים משלו, שיש לה מטען פרטי וכללי, והיא משקפת את עולמו הרגשי והרציונלי. הסימנים מוצגים בתמונות, במילים, בתצלומים ובהדבקות, בציור ובשרבוט. הוא מציג אסתטיקה חדשה בצירוף אלמנטים "לא מתחברים": קומפוזיציה לא מקובלת, מחיקות, מצע של דיקט וצבעי אקריליק במקום בד וצבע שמן. התבוננות ביצירתו היא מלאכת פענוח שמחייבת שימוש במאגר עשיר של אסוציאציות מורכבות. לאורך השנים התמקדה עבודתו בהבאת הבנאלי והפשוט אל מרכז הבמה, ובהדגשת האסתטיקה של הסתמי.

גבריאל קלזמר

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 עסק קלזמר בפעולות אמנותיות בעלות זיקה פוליטית בשילוב מושגים אמנותיים ופוליטיים. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 עסק בציור פיגורטיבי על נייר, ששילב אלמנטיים איוריים ובהם דמויות אנונימיות המבצעות פעולות שונות. בהמשך החל ליצור דימויי נוף פנטסטיים על בדים. עבודות אלו נמנעו מהדגשת מגע היד של האמן. חלקם לוו בכיתובי טקסט בעלי אופי פוליטי. החל משנות ה-90 החל קלזמר מפתח שיטות ציור בעלות אופי מכאני.

עידו בר אל

יצירתו של עידו בראל נעשית מתוך מחויבות לציור ולבחינת קיומו בשדה האמנות העכשווי. לחומרי הציור, חומרי המצע, פעולות הציור והדימויים הרבים מאוד בעבודותיו זיקה מתמדת למורשת המודרניזם האירופי, האמריקני והישראלי. באמצעות דימויים, סימני ציור, כתב ומחיקה על מצע של תמרורים, שלטי רחוב וחלקי רהיטים בראל מפיק אובייקטים הפועלים ככמוסות של עונג חזותי–חושני ושל הבזקי קישורים להיסטורי וליום–יום הפוליטי והאישי.

ליאוניד בלקלב

סגנון ציורו אקספרסיבי, המתפתח במסלול פנימי של התבוננות עצמית נוקבת בתוך שפת דימויים אישית. בציוריו ניכרת רגישות גבוהה לאור ולהשפעתו על האובייקטים אותם הוא מצייר. במקביל יוצר בלקלב גם רישומים צנועים ומלאי הבעה בפחם על נייר וציורי שמן של מראות מינוריים מן הרחוב ומן הפנים. מאז עלייתו ארצה בלקלב ממשיך לצייר בשפה פיגורטיבית, מכחול אקספרסיבי ורגישות נדירה לאור - דמויות מסביבתו הקרובה ונופים הנקרים על דרכו.

מאיה גולד

תוך כדי בחינה מעמיקה של המדיום, שימוש בטכניקת ציור מסורתית והפעלת אסטרטגיות ציור קלאסיות, גולד מצליחה לנסח שפה אמנותית אישית ומקורית. ציוריה, הנראים על פניהם כציורים ריאליסטיים, מתאפיינים לרוב בממד סוריאליסטי חבוי, המתגלה לאחר התבוננות ממושכת בעבודות ומערער את אחיזתו של הצופה בדימוי המוכר, הראשוני. הדימויים הריאליסטיים המשובשים בהצגתם, מחוללים את הציור ומעלים שאלות מעניינות אודות מהותו ואופן היווצרותו של החלל הציורי ומקומו של הצופה מולו.