קורס בחירה ששינה את מסלול קריירה
כשנרשמתי בשנת 2009 ללימודי תואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון, נדרשתי לבחור מספר קורסי בחירה. אחד מהם נשא את השם "אחריות חברתית של עסקים". בעולם שבו רוב הקורסים עסקו במימון, סיכונים, הערכות שווי ושוקי הון, השם הזה נשמע חריג ומסקרן, ובחרתי להירשם אליו.
באותם ימים לא העליתי בדעתי שאותו קורס יהפוך לימים לליבת העשייה המקצועית שלי.
כיום, לאחר יותר מ־17 שנים שבהן אני מלווה חברות בישראל ובעולם בניהול סוגיות ,ESG אני מוצא את עצמי חוזר שוב לשאלה אחת: מי בעצם מגדיר מה מצופה מחברה עסקית?
במבט ראשון נדמה שהתשובה פשוטה. אפשר לחשוב שמדובר ברגולטורים, בתקנים, בדירוגים או במסגרת העבודה שמכונה כיום ESG. אלא שכאשר מביטים בהתפתחות התחום לאורך השנים, מתברר שהתמונה מורכבת הרבה יותר. הדרישות מהעולם העסקי השתנו משום שהגורמים שהגדירו אותן השתנו.
במבט לאחור, ההיסטוריה של ה־ESG אינה רק ההיסטוריה של רעיונות, תקנים או רגולציה. היא ההיסטוריה של הגורמים שבכל תקופה הגדירו מחדש מה מצופה מחברות, וכך עיצבו את כללי המשחק העסקיים. כדי להבין את הדרישות המופנות כיום לחברות, צריך להבין כיצד השתנו אותם גורמים לאורך השנים וכיצד כל אחד מהם עיצב מחדש את הציפיות מהעולם העסקי.
כשהאחריות הייתה בעיקר עניין של ערכים
בתחילת הדרך, השיח עסק בעיקר באחריות חברתית תאגידית (CSR). אחד משורשיו המרכזיים של התחום היה בעולם הפילנתרופיה ובתרבות העסקית האמריקאית של Giving Back. התפיסה הייתה שחברה מצליחה אינה אמורה להסתפק ביצירת רווח לבעלי מניותיה, אלא גם להחזיר ערך לקהילה, להיות מעורבת חברתית ולהפגין אחריות כלפי סביבת פעילותה.
בשלב הזה, הכוח המניע היה בעיקר פנימי. בעלי חברות ומנהלים ביקשו לבטא ערכים, לחזק את המוניטין הארגוני ולבסס לגיטימציה ציבורית. אחריות תאגידית נתפסה כהחלטה ניהולית וכבחירה ערכית, הרבה יותר מאשר כצורך עסקי.
בהמשך נוספו גם היבטים סביבתיים. הפחתת פסולת ושימוש במוצרים חד־פעמיים, התייעלות אנרגטית, חיסכון במים וצמצום פליטות הפכו לחלק מהשיח. גם כאן, המוטיבציה הייתה ברובה וולונטרית. חברות ביקשו להתחבר לערכים שהפכו משמעותיים יותר עבור עובדים וצרכנים צעירים ולחזק את תדמיתן כארגונים מתקדמים ואחראיים.
במבט לאחור, אפשר לומר שהשלב הראשון של התחום דיבר בעיקר בשפה של ערכים, מוניטין ורצון טוב, אך עדיין לא בשפה של מדידה, ראיות, ניהול סיכונים או תנאי סף עסקיים.
כשמשברים הפכו את האחריות לניהול סיכונים
אלא שלאורך השנים התברר כי אחריות תאגידית אינה יכולה להישאר ברמת ההצהרה.
בשנת 2001 קרסה אנרון, אחת מחברות האנרגיה הגדולות בארצות הברית, בעקבות אחת מפרשות ההונאה החשבונאיות הגדולות בהיסטוריה העסקית. הפרשה המחישה כיצד כשל בממשל תאגידי, בבקרה פנימית ובשקיפות עלול למוטט בתוך זמן קצר חברה שנחשבה עד אז לאחת המצליחות בעולם.
פחות מעשור לאחר מכן, בשנת 2010, אירע אסון Deepwater Horizon במפרץ מקסיקו. פיצוץ אסדת הקידוח, שגבה את חייהם של 11 עובדים והוביל לאחת מדליפות הנפט הגדולות בהיסטוריה, המחיש לעולם כולו כי כשל סביבתי אינו מסתיים בפגיעה בטבע בלבד. הוא עלול להפוך למשבר עסקי, משפטי, פיננסי ותדמיתי בהיקפים עצומים.
אירועים מסוג זה שינו את נקודת המבט של העולם העסקי. האחריות התאגידית חדלה להיות בעיקר שאלה של ערכים והפכה גם לשאלה של ניהול סיכונים.
מתוך הבנה זו החלו להתפתח מסגרות דיווח, תקנים, מדדים ומתודולוגיות שנועדו לאפשר לחברות לזהות סיכונים מוקדם יותר, לנהל אותם באופן שיטתי ולבסס מנגנוני בקרה ושקיפות. המטרה כבר לא הייתה רק "לעשות טוב", אלא להטמיע תהליכים שמחזקים את איכות הניהול ומקטינים את החשיפה לסיכונים מהותיים.
זה היה אחד מרגעי המפנה החשובים בהתפתחות התחום. האחריות התאגידית עברה משפה כללית של כוונות טובות לשפה עסקית של מדידה, בקרה, ראיות וממשל תאגידי. המשברים לא רק שינו את תפיסת האחריות התאגידית; הם גם סיפקו למשקיעים הוכחה לכך שסוגיות שבעבר נתפסו כערכיות בלבד עשויות להשפיע באופן ישיר על ביצועים עסקיים ועל שווי חברות.
כשהמשקיעים שינו את השפה
השלב הבא באבולוציה של התחום הגיע מכיוון שוק ההון.
כמובן, השקעות אתיות והשקעות אחראיות התקיימו גם קודם לכן. אולם במהלך העשור הקודם, ובמיוחד בעקבות מכתבו הידוע של לארי פינק, מנכ"ל ,BlackRock בשנת 2018, חל שינוי משמעותי באופן שבו שוק ההון התייחס לסוגיות סביבתיות, חברתיות ולסוגיות של ממשל תאגידי.
חשוב לדייק: BlackRock לא המציאה את ה־ESG וגם לא הייתה הגוף היחיד שהוביל את השינוי. אולם מכתביו של פינק סימלו עבור רבים את הרגע שבו הנושאים הללו עברו מהשוליים אל מרכז סדר היום של המשקיעים והמוסדות הפיננסיים. השינוי היה עמוק הרבה יותר ממיתוג מחדש.
כל עוד השיח על אחריות תאגידית התנהל בעיקר בשפה של ערכים, ניתן היה לראות בה יוזמה רצויה אך לא הכרחית. כאשר המשקיעים אימצו את התחום, השפה השתנתה. הדיון עבר מערכים לסיכון, מהצהרות לנתונים, ממוניטין למהותיות ומרצון טוב להשפעה על ביצועים עסקיים.
המשקיעים לא הפכו לפתע לירוקים יותר או לחברתיים יותר. הם פשוט הבינו, לאחר שנים של מחקר וניסיון מצטבר, שאיכות הניהול של סוגיות סביבתיות, חברתיות ושל ממשל תאגידי עשויה להשפיע על חוסן הארגון, על ניהול הסיכונים שלו ועל יכולתו לייצר ערך לאורך זמן.
זו הייתה נקודת מפנה נוספת. לראשונה,ESG הפך משיח של אחריות לשיח של ניהול עסקי.
הלקוחות כרגולטור דה-פקטו
נדמה לי שכיום אנו מצויים בשלב נוסף בהתפתחות התחום. אם בעשור הקודם היו אלה המשקיעים ששינו את השפה ואת כללי המשחק, הרי שכיום הכוח עובר בהדרגה לגורם אחר – הלקוחות הגלובליים.
עבור חברות גלובליות רבות,ESG כבר אינו נתפס כיוזמת קיימות או ככלי תקשורתי. הוא הפך לכלי ניהולי שנועד לצמצם סיכונים, לחזק את שרשרת האספקה, להגביר את השקיפות ולייצר סטנדרט אחיד של התנהלות בקרב ספקים ושותפים עסקיים.
במילים אחרות, חברות אינן בוחנות עוד רק את איכות המוצר או את מחירו. הן מבקשות להבין גם כיצד הספק שלהן מנהל סיכונים, אוסף נתונים, מפקח על שרשרת האספקה, מתייחס לעובדיו, מצמצם חשיפות סביבתיות ומיישם מנגנוני בקרה וממשל תאגידי.
השינוי הזה בא לידי ביטוי באופן ברור בשנים האחרונות, עם התרחבות השימוש בפלטפורמות גלובליות כדוגמת CDP ו־EcoVadis. עבור חברות רבות, אלה כבר אינן רק פלטפורמות לדיווח, אלא תשתיות עסקיות המאפשרות להעריך אלפי ספקים על בסיס שפה אחידה של נתונים, ראיות, מדיניות ותהליכי בקרה.
במובן הזה CDP ו־EcoVadis, עשו ל־ESG את מה שתקני איכות, אבטחת מידע או בטיחות עשו בתחומם: הן הפכו שיח ערכי למסגרת ניהולית סדורה, מדידה וברת השוואה. התוצאה היא שינוי עמוק הרבה יותר מכפי שנדמה לעיתים.
במשך שנים רבות נתפסה הרגולציה כמנגנון המרכזי שמכתיב את אופן פעילותם של עסקים. כיום, בתחומים רבים, מי שמציב את הרף אינו בהכרח המחוקק, אלא הלקוח.
לקוחות גלובליים אינם מחוקקים חוקים ואינם מטילים קנסות. ובכל זאת, באמצעות תהליכי הרכש, שאלוני הספקים ומתודולוגיות ההערכה שלהם, הם קובעים בפועל מהם הסטנדרטים הנדרשים כדי להשתלב בשרשרת האספקה שלהם.
במובן הזה, הלקוחות הפכו לרגולטור דה-פקטו.
בדיוק כפי שספק נדרש לעמוד בדרישות של איכות, אבטחת מידע, בטיחות או ציות, כך הוא נדרש כיום להציג נתוני ESG, מדיניות, נהלים, ראיות ומענה סדור לשאלונים דוגמת CDP ו־EcoVadis. עבור חברות רבות, אין מדובר עוד ביוזמת קיימות נלווית, אלא בחלק מתנאי הסף לעשיית עסקים בשווקים גלובליים.
לאן מכאן?
אם מביטים לאחור, אפשר לראות כיצד מוקדי הכוח השתנו לאורך השנים. בתחילת הדרך היו אלה בעלי החברות שביקשו לבטא אחריות חברתית ולהחזיר ערך לקהילה. בהמשך היו אלה הלחץ הציבורי והמודעות הסביבתית שהרחיבו את גבולות האחריות התאגידית. לאחר מכן הגיעו המשברים התאגידיים, שהפכו את האחריות לניהול סיכונים.
אחריהם הגיעו המשקיעים, שתרגמו את הסוגיות הללו לשפה של שוק ההון והפכו אותן לדיון על סיכון, מהותיות ויצירת ערך.
וכיום, נדמה כי הכוח עובר ללקוחות, שמגדירים בפועל את תנאי הסף להשתתפות בשוק.
זו גם הסיבה שאני סבור שהדיון הציבורי סביב השאלה אם ESG "מת" או אם המונח עצמו עדיין רלוונטי מחמיץ את העיקר. אפשר בהחלט להתווכח על השם, על המתודולוגיות, על הדירוגים ואפילו על חלק מהרגולציה. אבל קשה הרבה יותר להתווכח עם המציאות העסקית.
כאשר לקוח גלובלי מבקש מספק למלא שאלון ,CDP להציג דירוג ,EcoVadis לחשוף נתוני פליטות, לתאר מנגנוני בקרה או להציג מדיניות בנושאי ממשל תאגידי וזכויות עובדים, הוא אינו מבקש ממנו להיות "ירוק" יותר. הוא מבקש להבין עד כמה ניתן לסמוך עליו כשותף עסקי.
להערכתי, זה גם הכיוון שאליו התחום ממשיך להתפתח.
בשנים הקרובות, היתרון לא יהיה של החברות שכותבות את דוח ה־ESG המרשים ביותר, אלא של אלה שמסוגלות לנהל את נתוני ה־ESG שלהן באותה רמת אמינות, בקרה וזמינות שבה הן מנהלות את הנתונים הפיננסיים שלהן.
זו כבר אינה שאלה של מיתוג או של אחריות תאגידית במובנה המסורתי. זו שאלה של איכות הניהול. לכן השאלה שחברות צריכות לשאול את עצמן היום אינה אם הן אוהבות את המונח ESG או מאמינות בו. השאלה האמיתית היא אם הן ערוכות לעמוד בדרישות העסקיות שכבר נבנו סביבו. עבור חברות רבותESG , כבר אינו יוזמת קיימות העומדת בפני עצמה. הוא הופך בהדרגה לחלק בלתי נפרד מהדרך שבה עסקים בוחרים ספקים, מנהלים סיכונים, מקבלים החלטות ובונים אמון לאורך זמן.
מאת יאיר כהן, מנהל שבלת ESG
